בעיניי, הצילום הוא היכולת להעביר לצופה "תחושה" של רגע מסוים באמצעות תמונה. אני משתמש במילה "תחושה" (ובמרכאות) משום שאני מאמין כי האידאה של "רגע" היא למעשה אשליה, וכי חווייתו האישית של כל פרט קשה עד בלתי אפשרית לתרגום או לתפיסה. יתרה על כך, כשנעשה שימוש בדבר מה כה חמקמק ומהיר(?), מרצד, לא עקבי ובלתי מתחשב - כקרני אור, פלטת הצבע של הצלם.

מעולם לא הבעתי במילים את המחשבות הללו כשהתחלתי להתעניין בצילום, אך כבר מלכתחילה נמשכתי לצילום תמונות מופשטות. פעמים רבות תהיתי לגבי מראה מסוים או התרחשות מסוימת - אודות הקצב, המשך או התנועה הטמונים בהם.

לרוב, כשאנו מצלמים תמונה, המצלמה "מקפיאה את הרגע" ואנו מכנים את התוצר, התמונה, כריאליסטית או כמציאותית. אולם במציאות כל שנדמה כחסר חיים או תנועה למעשה מתקיים. וככזה, ממשותו לעיתים משתקפת מהימנה יותר דווקא באמצעות התמונה הממושכת או הנמשכת.

מתוך נקודת מבט זו, נוצר "סולם" מציאותי-אשלייתי בפנים חלון המצלמה, כתוצאה מהתרכבותם יחד של הנתפס כחסר מנוחה ושל הנתפס כחסר תנועה. התהליך הזה, ומימושו דווקא במצלמה, מאפשרים להרחבת (או "לריכוך") נקודת המבט המצומצמת ממילא של העדשה על ההתרחשות, ומבחינה אישית, אף משפיעים על אופן ההתבוננות והתפיסה. כמו, שהחיפוש אחר התנועה היחסית של דבר מה (או של התרחשות כלשהי) - תוך שימוש בחפץ שמטרתו היא, בסופו של דבר, לבטלה - מסייע לשחרר מכבליו את הניסיון "לאחוז" בהתרחשות.
מבחינה מכנית, תריס המצלמה מכתיב את משך החשיפה, בין אם באופן עקיף או ישיר. אני זוכר כיצד, לעיתים, אצבעותיי היו נעות כאחוזות תזזית על טבעת הצמצם / התריס, בניסיון למצוא ערך של "חשיפה בינונית-ארוכה" (בהיעדר מונח אחר מתאים), אשר יצליח להביע בתמונה מופשטת את ההתרחשות שלפניי. הרוח מכה בצמרת עפאי האורן - מה אני רואה באמת? מה נוכח?

אני סבור כי קיים מעין זך של מי יצירתיות ממנו ניתן ללגום במשורה - במידה ומבקשים דבר מה שבעצם הגדרתו, והכלים להשגתו, הוא בלתי מושג - בהינתן ענוותי, הודאתי בחוסר תוחלתי והכרתי במגבלות הכרתי.
מי שמגיע לכוכב הצפון מאבד את שושנת הרוחות.

תערוכות נבחרות:
2005. בית ציוני אמריקה, ת"א.
2008. פארק רעננה, תערוכת חוץ.
2009. תאטרון ירושלים.
2012. מרכז רפפורט לתרבות ואומנות, חיפה.
2017. גלריית Colorida, ליסבון פורטוגל.